פורום המנהלים של ישראל
כל המנהלים של ישראל באתר אחד

מקום בתוך ארגון

פורסם בתאריך: 23.07.2013 | ע"י בן אור רבין | צפיות: 2108

מקום העבודה שלנו הוא לרוב הזירה המרכזית של החיים שלנו.

את רוב השעות הצלולות של היום אנחנו מעבירים שם. כי ביננו רק שעה וחצי נבזבז בלהתארגן ולהגיע לעבודה, ושעה וחצי לחזור הביתה ולהתפרק מהיום, כך שמתוך 16 שעות הערנות שלנו 11 יהיו סביב העבודה, ומה שנשאר זה שעות בודדות של שאריות היום.

החברים הכי טובים שלנו יהיו בעבודה. כי גם החברים הטובים ביותר בארסנל החברים שלנו יראו אותנו פעם או פעמיים בשבוע לכמה שעות, כשהחברים של העבודה יראו אותנו כל יום, כל היום. הם יחוו אתנו את רוב החוויות, יעברו אתנו שעות טובות יותר וטובות פחות, יהיו לרוב הראשונים שעימם נחלוק ונשתף, וברוב שעות היום הצלולות שלנו אנחנו נתחכך בהם.

מקום העבודה שלנו יהיה המשפיע הגדול ביותר על מצב הרוח שלנו. ביום טוב גם בני הבית ירגישו את הטוב וביום רע יהיה קודר גם בבית. עבודה שתשאב מאתנו את שמחת החיים כל יום עם הזמן תקבע את העצב, עבודה משעממת תגרום ללאות כללית, ועבודה אינטנסיבית תתיש אותנו.

מקום העבודה יהיה גם המשפיע הגדול ביותר על איכות ורווחת חיינו. התגמול ממקום העבודה יקבע למעשה את רמת החיים שלנו ויקבע כמה נוכל להוציא בחודש ובאיזו רמת חיים נחייה.

3 החלטות חשובות יש לנו בחיים. עם מי להתחתן, איפה לגור, ובמה ללמוד ולעסוק.

בעבודה, כמו בזוגיות, ישנו חלון של חיפושים שצריך להיגמר בחיבור. החיבור הזה יכול לקרות אחרי ראיון העבודה הראשון, והוא יכול להיגמר לאחר שנים של חיפושים אחר החיבור הנכון, ראיונות מתישים, חיבורים זמניים, סבב ארוך של חיפושים שבסופו תמצא החבילה שתתאים לשני הצדדים והם יחליטו להתחבר.

בעולם הדרושים דרושות של היום, יש כמות היצע שהיא די מאוזנת עם כמות הביקושים, ולכן בעולם כזה, הבחינה היא לא חד צדדית. היא הדדית. ולעובד היום יש את הכוח לבחור את המקום אליו ירצה להתחבר.

בגלל שמקום העבודה נוגס בנתח כל כך נכבד מהחיים שלנו, חשוב שהחיבור יהיה טוב לשני הצדדים, הוא יימשך לאורך זמן, ולכל אורך הזמן הזה, שני הצדדים יחיו יחד בנועם עם כמה שפחות פשרות. ועל כן אותו חלון בחירה חייב להיות רחב ככל האפשר, נטול לחץ, חף מכל השפעה מניפולטיבית, והוא מחייב אותנו לזקק את מחשבותינו ולהפעיל את כל מערכות השיקולים שלנו תוך ראייה ארוכת טווח שמחפשת את הבית האופטימאלי להיות בו לאורך זמן.

ברוב תחומי החיים שלנו, ניסוי ותהיה הוא דבר מבורך, אבל לא במקרה זה. תחלופה היא דבר נורא בארגונים, יש לה מחיר מאוד כבד שאותו משלם גם הארגון וגם העובד. בעקומת הלמידה הארוכה, בבניית יחסי אמון הדדיים, ביצירת מערכות יחסים עם עמיתים ועם לקוחות, בבניית מעמד וסטאטוס שמצטבר על הזמן וכל שינוי מקום מחזיר אותנו לנקודת ההתחלה ומכרסם בהתקדמות הקריירה.

לעיתים, אין ברירה, ושיקולים כמו דוחק כלכלי, סימפטום שגעת טיפוסי קירות בבית, שיקולי לא נעים לי מבן הזוג, איך זה יכול להיות שמוכשר כמוך עדיין מחפש, החברים והדודות יחפרו שלא יכול להיות שעוד לא מצאת את מקומך עד עכשיו, וכאלה, אנחנו נידחק להתפשר על חיבור שלא ממש מתאים.

אנחנו נשכנע את ההיגיון ואת הלב שזה לבינתיים, הבינתיים יהפוך לקבוע, והקבוע הזה ימלא אותנו במרירות, באפרוריות, ונמצא את עצמנו במקום שאנחנו לא אוהבים, עושים מה שאנחנו לא אוהבים, עם אנשים שאנחנו לא אוהבים, והבינתיים הזה יתרגל אלינו ואנחנו אליו ומעט מאוד מאנשי הבינתיים מוצאים את הכוחות, האומץ, והאנרגיה לקום ולהגיד, זה לא החיבור שחיפשתי, יקומו וילכו.

רוב האנשים יישארו בבינתיים, חלקם לתמיד.
אז איך לא נופלים לבינתיים הזה? איך מוצאים את החיבור הנכון? ואיך נשארים בו לאורך זמן?
ראשית, גם לעובד וגם לארגון, חשוב להתפשר. אבל רק על מעט, ורק על הדברים הפחות חשובים. הקפדה על כל רשימת הדברים החשובים (וחשוב שתהיה כזאת לפחות בראש, אפילו במאקרו) תותיר אותנו בלי חיבור, ועם צורך להתפשר בעתיד, מתוך דוחק, על דברים שלא חשבנו שנתפשר בתחילת החיפושים. אין דבר כזה "מושלם" וחשוב שנכיר בכך, לפני שמתחילים את החיפושים. לא באמצע, ובטח לא בסוף, לאחר שסירבנו להצעות "לא מושלמות" שיסתבר שהיו די טובות בראייה היסטורית מפוכחת.

מי שמקפיד יתרה, לרוב, ימצא את עצמו מתפשר בגדול.
לעובד המחפש את הארגון עמו הוא רוצה להתחבר, חשוב למצוא בית ולא רק מקום עבודה. במקום עבודה שבאים אליו רק בכדי לייצר תפוקה, ימצא את עצמו העובד מהר מאוד סובל וממורמר כי מלבד הציפייה לתגמול בסופו של החודש על עבודתו, צריך העובד גם דלק נפשי שימלא אותו. בהפסקות, בימי ראשון בבוקר בפינת הקפה, בארוחות הצהריים, בתחושת השייכות לקבוצה, ובשיחות החולין, ובחברויות שיירקמו על עמיתיו לעבודה.

על כן ייטב לעובד לא להסתפק רק בפגישה עם המראיין. חשוב לו לבקש לפגוש את עמיתיו לעתיד, שכן רוב האנשים שיפגוש שם סביר שיהפכו לחלק מחייו. חשוב לבחון את סביבת העבודה שלו, ולחוש את האנרגיות של המקום. (לזה נחוצות 90 שניות שבהן כל מה שנרגיש בבטן יהיה הפרומו למה שנרגיש כל יום בסרט היומיומי).

למעסיק חשוב לנסות להעניק לעובד את האפשרות לקבוע את מסגרתו. ברוב מקומות העבודה יש מעין כוורת גדולה המורכבת ממספר גדול יותר או גדול פחות של משושים, מוגדרים, עם חבילת כללים, צבעים, עקרונות, וכל עובד ממלא משושה כזה.

ניהול כזה הוא קל. הוא מאפשר מרחב תמרון קטן מאוד לעובד, ומגדיר מראש את גבולות הגזרה מבלי לתת לו את האפשרות להכניס קצת מעצמו, ולתוך המשושה הזה יכנסו וייצאו עובדים לפרקים. החיסרון בניהול הזה הוא שלא כל אחד יכול להיכנס לאותו המשושה, ולא כל אחד יכול להישאר שם לאורך זמן מבלי לרצות להחליף תנוחה, לגוון, או סתם לצאת ממנו כי הצורה לא מתאימה לו.

מעסיק חכם ייתן לעובד להיכנס למרחב העבודה שלו, ללוות אותו בימיו הראשונים, לתת לו לאמץ את התנוחה והצורה הנוחה והטובה ביותר עבורו ורק אחרי שיתמקם היטב ליצוק מסביבו את המסגרת. לא כל מנהל מסוגל לתת לאגו שלו להתגמש לצורה של כל העובד, והחששבונאים יגדילו ויאמרו שיש חלל גדול שמבוזבז ברווח שבין העובדים. כי הרי הניצולת המקסימאלית תהיה תמיד המשושה.

אבל עובד כזה יישאר במקום העבודה הזה יותר, הוא ייתן יותר, ירגיש יותר בנוח, יותר בטוח, ירגיש שניתן לצמוח, לזוז, הוא יפיק יותר וייצר יותר. כי טוב לו ונוח לו. ויש מצב שאפילו כיף לו. וזה חשוב. התחלופה תקטן לאפס, האווירה תהיה טובה, והוא יסכים להסתפק בפחות בכדי להיאחז במקומו.

מעסיקים חכמים במיוחד יגדילו לעשות ויתנו לעובד יותר תזזיתי לשנות תנוחה מעת לעת, ובכל פעם שזה יקרה הם ינתצו את התבנית סביב העובד, יאפשרו לו להתמקם, מחדש, ויצקו סביבו את התבנית החדשה. מניסיון, העובדים הדינאמיים הם היצירתיים ביותר והמבריקים ביותר.

בניית חיבור לאורך זמן תלויה בהבנה של 2 הצדדים לכך שיש קשר ישיר בין רווח לרווחה, המעסיק צריך להבין שעובד אינו רק מייצר תפוקה ושורה במס"ב של הבנק אלא חלק מהמשפחה, מהחבורה, מהחברים, שלא כל אחד דומה למשנהו. וכשאנחנו בוחרים עובדים אנחנו לא רק מתאימים כישורים לדרישות אלא גם אנשים לאנשים, והאנשים האלו צריכים יותר מ"רק" משכורת.

עובד חכם יידע להעריך את המקום שמעניק לו את המרחב שלו, את הערך שיש לחיוך שהוא מקבל בזכות המקום הזה, את ערכם של החברים שסובבים אותו, ולערכים הנוספים שהוא מקבל מעבר ל"רק" משכורת.

כלל נוסף שחשוב לזכור הוא שתמיד יש פער של 20% בין הצדדים.
העובד בטוח שהוא נותן 110% כשהמעביד תמיד בטוח שהוא מקבל רק 90 , והמעביד ירגיש שהוא מתגמל ב 110% כשהעובד בטוח שהוא מקבל רק 90.
הפער הזה הוא הסיבה לכל הטינות, המרמורים, וההתרעמויות ביחסי העובד מעביד. והן לא נמסות. הן רק טופחות עם הזמן, ממאירות, עד שהן מתפרצות על השטות הכי קטנה. התסכולים יצופו בכל שיחה שהעובד יטפל בה מעבר לשעות העבודה, בכל גרם של מחשבה שהוא ישקיע מעבר למסגרת שהוא אמור לחשוב בה, בכל כוס שהוא יביא מהבית ובכל מגה בייט של זיכרון שיתפוס לו מסמך של העבודה על המחשב הביתי.

הפתרון פשוט. נתינה.
במקום לתת 110% תן 130%. זה תמיד משתלם. אם תיתן 120% הצד השני רק ירגיש שהוא מקבל תמורה הוגנת לכספו, או עבודתו. אבל הדלתא הנוספת, היא זו שתקבל את המשקל הגדול ביותר. כי הצד השני לא מצפה לקבל מעבר לכך. ומניסיון, בכל נתינה שאינה מובנת מאליו, התמורה אדירה.

הנתינה הנוספת לא חייבת להיות כספית, היא לא חייבת להיות בייצור, היא יכולה ללבוש המון מלבושים ועדיין להיות נתינה. הנתינה שמעבר לצפוי.

מילה טובה היא נתינה. הערכה היא נתינה. ברכה כתובה בכתב יד היא נתינה, לזכור ולברך ביום הולדת זו נתינה. פרח על השולחן זו נתינה, ארטיק באמצע היום זו נתינה. לבוא לפני כולם זו נתינה, ללכת אחרי כולם זו נתינה. נתינה שמעבר לצפוי. ובכל שנותיי כמנהל עדיין לא נתקלתי בנתינה שלא הוערכה, ומשקל הנתינה בחזרה תמיד הכפילה את עצמה. אם היא לא הכפילה, כנראה שלא הייתה שם מספיק נתינה.

בסופו של יום, אנחנו הרי חיים בשביל לחוות, ואם חוויות, עדיף שיהיו טובות. והזירה העיקרית שבה נצברים הכי הרבה חוויות אל ארגז החוויות שמלווה אותנו כל ימי חיינו, הוא המקום שבו אנחנו מבלים את רוב זמננו. מקום העבודה שלנו, הבית השני.

והבית השני, כמו הראשון, צריך להיבנות מבחירה נכונה, ומטיפוח הקשר, משני הצדדים, ולאורך זמן.
שם ומשפחה: בן אור רבין תפקיד: מנכ"ל חברה: נאטורפיל
שם הכותב
נושא
התוכן
קוד אבטחה
החלף תמונה